יום שני, 20 בינואר 2014

שבט באפריקה, בו יום ההולדת של התינוק נקבע לא על פי תאריך הולדתו / מאת ג'ורג' דיוויד

לפני 12 שנים ביקרתי עם בעלי באפריקה.
ארץ קסומה.....
הטבע, הריח, בעלי החיים האינסופיים והאנשים...
במאמר המצורף אני מזהה את שבט ההימבה, שגר בנמיביה. בילינו בחברתם מעט זמן, וזכינו לקחת איתנו הביתה כמה מזכרות שמקשטות את הסלון שלנו עד היום.




הנה שבט באפריקה, בו תאריך הלידה של הילד מחושב לא על פי התאריך בו נולד וגם לא מהתאריך בו האם התעברה, אלא מהיום בו הילד היה מחשבה בראשה של אמו.
כאשר אישה בשבט מחליטה שהיא רוצה ללדת תינוק, היא הולכת ויושבת תחת עץ, לבדה, ומאזינה עד אשר היא יכולה לשמוע את השיר של הילד שרוצה להיוולד. לאחר שהיא שמעה את השיר של הילד הזה, היא חוזרת אל הגבר שיהיה אבי הילד ומלמדת אותו את השיר. אז, כאשר הם עושים אהבה על מנת להרות את הילד באופן פיסי, בחלק מן הפעמים הם שרים את השיר של הילד כדרך להזמין אותו אל חייהם.



כאשר האם הרה עם התינוק, היא מלמדת את מיילדת השבט ואת זקנת השבט לשיר את השיר, כך שכאשר התינוק נולד זקנת השבט והאנשים שסביבה שרים לתינוק את השיר על מנת לקבל את פניו לעולם ואל השבט.

כאשר התינוק גדל, שאר חברי השבט לומדים את שירו של הילד. אם הילד נופל, או נפצע בברכו, מישהו ירים אותו וישיר לו את שירו המיוחד. גם אם הילד עושה משהו נפלא, או עובר דרך גיל ההתבגרות, כדרך לכבד אותו אנשי השבט ישירו את שירו או את שירה.

בשבט האפריקאי ישנו עוד אירוע שבו שרים לילד את שירו המיוחד.
אם בשלב כלשהו במהלך חייו האדם מבצע פשע או מעשה חריג הוא נקרא למרכז הכפר ואנשי הקהילה יוצרים מעגל מסביבו. אז הם שרים את שירו עבורו.



השבט מזהה שהתיקון עבור התנהגות לא חברתית הוא איננו עונש אלא אהבה, וההיזכרות בזהות העמוקה של האדם.
כאשר אתה מזהה את השיר הפרטי שלך, אין בך כל צורך או רצון לעשות משהו שיפגע במישהו אחר.
וכך זה נמשך לאורך חייהם.
בעת החתונה שירי הגבר והאישה נשמעים יחד.
ולבסוף, כאשר הילד הזה, שוכב במיטה, לקראת מותו, כל אנשי הכפר מכירים את שירו או את שירה, והם שרים - בפעם האחרונה - את השיר עבור האדם הזה.

אולי לא גדלת בשבט אפריקאי ששר עבורך את השיר המיוחד לך במעברים משמעותיים בחייך, אך החיים תמיד מזכירים לך מתי אתה מכוון עם עצמך ומתי אתה לא. כשאתה מרגיש טוב, מה שאתה עושה תואם את השיר שלך וכאשר אתה מרגיש איום כבר אין התאמה.
בסופו של דבר, על כולנו לגלות את השיר שלנו ולשיר אותו היטב.
אולי תחוש לרגע קט שאתה "מסלסל" מעט, אבל כך מרגישים כל הזמרים הגדולים.
רק המשך לשיר, ותמצא את דרכך הביתה.




יום שני, 6 בינואר 2014

מדוע תינוקות אפריקאיים לא בוכים? /ג'י קלייר קיי ניאלה

הקדמה קצרה:

עוד לפני מספר שנים, כשהייתי אימא צעירה לתינוק מתוק אחד, שמעתי ש"תינוקות אפריקאים לא בוכים".
נערכו על כך מספר עבודות ומחקרים, וקראתי את חלקם. 
והנה, הגיע לידי מאמר קצר, קל ופשוט מאוד, שכתבה אימא אפריקאית, שגדלה והתחנכה באנגליה, והיא בעלת תואר דוקטור אך יש לה גם סבתא שגרה בקניה. 
היא כותבת מהניסיון האישי שלה, אודות ההדרכה שקיבלה מסבתה, כיצד לטפל בביתה התינוקת שרק נולדה.


מדוע תינוקות אפריקאים לא בוכים?      

מאת: ג'י קלייר קיי ניאלה

נולדתי וגדלתי בקניה וקוט דלאוור.
מגיל 15 התגוררתי באנגליה.
למרות זאת, תמיד ידעתי שארצה לגדל את ילדי (היכן שלא יוולדו) בביתי שבקניה.
וכן, הנחתי שיהיו לי ילדים.
אני אישה אפריקאית מודרנית, עם שני תארים אקדמאים ודור רביעי לנשים עובדות-אך כשזה הגיע לילדים, אני אפריקאית טיפוסית. ההנחה הכללית נשארה כזו,  שאתה לא שלם בלעדיהם. ילדים הם ברכה שיהיה פשוט טירוף להתעלם ממנה. למעשה, השאלה כלל לא עלתה.
התחלתי את ההריון באנגליה. הדחף ללדת בבית (בקניה) היה כה חזק עד שמכרתי את המרפאה שלי, הקמתי עסק חדש ועברתי בית ומדינה תוך חמישה חודשים מהרגע בו גיליתי שאני בהריון.
עשיתי מה שרוב הנשים המצפות לתינוק באנגליה יעשו, קראתי ללא הפסקה: התינוקות שלנו ואנחנו, הורות ללא תנאים, כל ספר שנכתב ע"י ד"ר סירס- הרשימה נמשכת. (סבתי העירה מאוחר יותר שתינוקות לא קוראים ספרים ובאמת כל מה שהייתי צריכה לעשות היה לקרוא את התינוק שלי).
כל מה שקראתי סיפר שתינוקות אפריקאים בכו פחות מתינוקות אירופאים.
אתגר אותי לגלות מדוע.

כאשר חזרתי לקניה התבוננתי. חיפשתי אימהות ותינוקות והם היו בכל מקום, למרות שתינוקות מאוד צעירים ממוצא אפריקאי לרוב לא יוצאים מן הבית.
הדבר הראשון שהבחנתי בו, הוא שלמרות שכיחותם זה למעשה די קשה "לראות" תינוק קנייתי. לרוב הם עטופים לחלוטין לפני שיוצאים עימם או קושרים אותם לגוף אימותיהם (לעיתים לאבא). אפילו תינוקות גדולים יותר הנישאים על הגב מוגנים בנוסף באמצעות שמיכה גדולה.
יהיה לך מזל גדול אם תצליחי לראות גפה, שלא לדבר על עיניים או אף.                        
העיטוף הוא בסגנון שמדמה רחם.
התינוקות ממש מגולמים (כמו גולם) מהלחצים של העולם החיצון שאליו הם נכנסים.

ההבחנה הנוספת שלי הייתה תרבותית.
בבריטניה, זה היה מובן שתינוקות בוכים.
בקניה, ההפך הוא הנכון. ההבנה היא שתינוקות לא בוכים.
אם הם בוכים-משהו מאוד לא בסדר עבורם ומשהו חייב להיעשות על מנת לתקן זאת במידית. גיסתי האנגליה סיכמה זאת היטב: "אנשים כאן, היא אמרה, ממש לא אוהבים תינוקות בוכים, נכון?"
הכל הפך להרבה יותר הגיוני כאשר ילדתי וסבתי הגיעה מן הכפר לבקרנו.
כפי שקרה, התינוק שלי בכה די הרבה. עצבנית ועייפה, שכחתי כל מה שאי פעם קראתי ולעיתים אפילו הייתי מצטרפת לבכי. עבור סבתי זה היה פשוט: "ניוניו"! (הניקי אותה!) זו הייתה תשובתה לכל פיפס שהתינוקת צייצה.
היו פעמים שהיה זה חיתול רטוב, או שהנחתי אותה לשכב, או שהיה לה גרעפס. אך בעיקר היא רק רצתה להיות על השד - זה לא ממש שינה אם היא רצתה לאכול או רק הייתה נרגעת בשלווה. ממילא נשאתי אותה רוב הזמן על הגוף ובלילה היא ישנה איתנו במיטה כך שזו הייתה הרחבה טבעית של הטיפול בה. 
לפתע גיליתי את הסוד הלא-כל-כך-קשה של השקט המענג של תינוקות אפריקאים.
זו הייתה בסה"כ מערכת סימביוטית של סיפוק צרכים שדרשה השהייה מוחלטת של רעיונות אודות מה אמור לקרות וקבלה מוחלטת של מה בפועל קורה באותו הרגע.

השורה התחתונה הייתה שהתינוקת שלי ינקה הרבה, הרבה יותר מאשר קראתי עליו אי פעם ולפחות פי 5 (!) מטבלאות ההאכלה הקשוחות יותר שהכרתי וקראתי עליהן.
בערך בגיל ארבעה חודשים, הגיל שבו רוב האימהות המערביות מתחילות להציע לתינוקות שלהן מזון מוצק על פי המלצות של ארגוני בריאות, התינוקת שלי חזרה לדפוס הנקה שעתי כאילו היא נולדה הרגע, מה שהיה שוק מוחלט עבורי.
במהלך ארבעת החודשים האחרונים, משך הזמן בין ההנקות הלך וגדל לאט לאט. אפילו יכולתי לקבל מטופלים שלי בלי ששדי ינטפו חלב או שהמטפלת של ביתי תפריע לפגישה על מנת להודיע שביתי זקוקה להאכלה.
רוב האימהות בקבוצת האימהות-תינוקות אליה השתייכתי התחילו להציג לתינוקותיהן אורז (במטרה להגדיל את ההפסקות בין ההנקות) וכל המומחים המעורבים בחיי ילדינו-רופאי ילדים, אפילו דולות אמרו שזה בסדר ותקין. גם אימהות היו זקוקות למנוחה, עשינו עבודה מדהימה בעצם כך שהגענו עם התינוקות לגיל ארבעה חודשים על הנקה בלעדית והמומחים הבטיחו לנו שהתינוקות שלנו יהיו בסדר גמור. משהו לא צלצל לי נכון ואפילו שניסיתי, בחצי לב, לשלב פאופאו (מזון גמילה מסורתי מקניה) עם תוספות חלב אם והצעתי זאת לביתי, היא לא הייתה מוכנה לאכול מזה.
אז התקשרתי שוב לסבתי.
היא צחקה ושאלה אם שוב חזרתי לקרוא ספרים. בעדינות היא הסבירה כיצד הנקה היא כל דבר מלבד קבועה וצפויה. "היא תאמר לך מתי היא מוכנה לאכול מוצקים, וכך יעשה גם הגוף שלה".
ומה אעשה עד אז? הייתי להוטה לדעת.
"תמשיכי לעשות מה שעשית עד כה, ניוניו רגיל" (הנקה). וכך חיי האטו שוב והייתה לי תחושה כאילו אנו עומדות במקום.
בעת שרבות מבנות גילי התפעלו כיצד תינוקותיהן ישנים פרקי זמן ארוכים יותר, כעת כשהציגו להם אורז לתינוקות ואפילו התחילו להתעניין במזונות נוספים, אני המשכתי להתעורר כל שעה או שעתיים עם התינוקת שלי, והסברתי למטופלי שהחזרה לעבודה כנראה לא תתרחש כפי שתכננתי בהתחלה.

במהרה הבחנתי שללא משים הפכתי לתומכת בלתי רשמית לאימהות עירוניות אחרות.
הטלפון שלי צלצל לעתים קרובות, ופעמים רבות בזמן שהאכלתי את התינוקת שלי שמעתי את עצמי הוגה את המילים "כן רק המשיכי להניק אותו/אותה. כן, גם אם הרגע האכלת אותו/ה. כן, יתכן ולא ממש תצליחי לצאת מהפיג'מה שלך היום. כן, את עדיין צריכה לשתות ולאכול כמו סוס. לא, עכשיו אולי זה לא בדיוק הזמן לשקול חזרה לעבודה אם את יכולה להרשות לעצמך שלא לעשות כך". ולבסוף, הבטחתי לאימהות "זה ילך ויהיה יותר קל". הייתי חייבת פשוט לסמוך על המשפט האחרון מכיוון שזה לא הפך לקל יותר עבורי. עדיין. 

בערך שבוע לפני שלביתי מלאו חמישה חודשים, נסענו לאנגליה לחתונה, לפגוש משפחה וחברים.
בגלל שהיו לי מעט מאוד מחויבויות אחרות, שמרתי בקלות על תדירות ההאכלות שלה.
למרות המבטים המוטרדים של אורחים זרים רבים בעת שהאכלתי את ביתי במגוון של מקומות ציבוריים, (רוב חדרי ההנקה הייעודיים היו בתוך חדרי שירותים שפשוט לא יכולתי להביא את עצמי להשתמש בהם) פשוט המשכנו בשלנו. 
בחתונה, האנשים שהסבו איתנו לשולחן ציינו בקול: " היא תינוקת כל כך קלה- למרות שהיא יונקת די הרבה". אני שמרתי על שתיקה. עוד אישה העירה: " למרות שקראתי במקום כלשהו שתינוקות אפריקאים לא בוכים הרבה". לא יכולתי שלא לצחוק.

החכמה העדינה של סבתי:

1. הציעי את השד בכל פעם שהתינוק שלך מוטרד ממשהו- אפילו אם ממש ברגע זה סיימת להאכיל אותו.

2. שינה משותפת. פעמים רבות את יכולה להאכיל את התינוק שלך לפני שהוא ער לחלוטין, מה שיאפשר לו לחזור ולהירדם בקלות ויאפשר לך יותר שעות מנוחה.

3. תמיד קחי עימך בקבוק של מים חמימים למיטה בלילה בכדי שלא תתייבשי וגם תסייעי לחלב להמשיך ולזרום בקלות.

4. הפכי את ההנקה להעדפה שלך, (במיוחד במהלך קפיצות גדילה), וריתמי את כל הסובבים אותך לעשות ככל שהם יכולים עבורך. יש מעט מאוד דברים שלא יכולים להמתין.

קראי את התינוק שלך, לא ספרים. הנקה היא לא צפויה ויציבה - היא עולה ויורדת ומסתובבת אפילו במעגלים. את היא המומחית אודות הצרכים של התינוק שלך. 



ד"ר גי קלייר קי ניאלה היא אמא, סופרת ואוסטאופתית הנהנית לחקור את ההבדלים שלמרבה המזל עדיין קיימים בין תרבויות שונות סביב העולם.  היא נולדה וגדלה בקניה, קוט דלוויאר ואנגליה. היא עבדה וגרה בשלושת המדינות וביקרה לפחות במדינה חדשה אחת בכל שנה מאז שהיתה בת 12. המלוות המועדפות עליה שטיוליה הן אימה וביתהשסיפוריהן והתעניינותן באחרים מביאים אותה לעסוק בנושאים בעולם בדרך שלעולם לא היתה מדמיינת. 

קישור למאמרhttp://www.drmomma.org/2010/09/why-african-babies-dont-cry.html







יום שני, 30 בדצמבר 2013

רק כמה שורות/קשב וריכוז. מאת: אורלי ניסן.

רק כמה שורות/ קשב וריכוז

אורלי ניסן

בשנים האחרונות יש אופנה חדשה באויר- הפרעות קשב וריכוז, לרוב משולבות עם הפרעת היפראקטיביות.
תקחו רגע לחשוב על זה- מאיפה זה צץ?
אתם זוכרים, פעם היינו מחייכים לעבר ילדים שמתנהגים כמו ילדים. כשילד היה עושה מעשה קונדס, היינו אומרים בתרעומת "הוא כזה שובב". ילד שבגיל 6 הצעיר לא אהב לשבת יום שלם על ספסל הלימודים היינו אומרים בחיבה שיש לו קצת "קוצים בישבן" ומיד מוסיפים, שטויות, הוא תיכף יגדל.
 
לפני כמה ימים בזמן שצפיתי בהרצאה מעניינת על התפתחות ילדים היכתה בי מחשבה - לפני כל חג שמתקרב, או חופש גדול אנחנו מופגזים ע"י אמצעי התקשורת באזהרות והוראות לחציית כביש נכונה ובטוחה ע"י ילדים.
כולנו יודעים- ילד עד גיל 9 לא חוצה את הכביש לבד.
ההגיון הפשוט שמסתתר מאחורי האזהרה הזו ברור לכולנו בצורה אינטואטיבית, כולנו יודעים כיצד ילדים עשויים להתנהג ובשום אופן לא נסכן את בריאותם וחייהם.
על מנת לחדד את ההבנה, הבאתי מספר ציטוטים ממקורות רשמיים המסבירים לנו מדוע, בעצם, אין לצפות מילד לפני גיל 9 להתמודד עם חציית כביש בכוחות עצמו בהצלחה (על מנת לא להעמיס ציטטתי רק את הנקודות הרלוונטיות לנושא):
 
מתוך אתר ארגון בטרם:
"על מנת לפתח בקרב הילדים את המיומנויות הנדרשות בחציית כביש עלינו להכיר במגבלות הפיזיולוגיות והפסיכולוגיות האובייקטיביות המאפיינות ילדים צעירים, ומקשות עליהם בהתמודדות ובהשתלבות במרחב התנועה.
קשב: יכולת הקשב של ילדים בכלל, ושל ילדים מתחת לגיל 5 בפרט, מוגבלת. הדבר מתאפיין בכך שהילדים מוסחים בקלות מרעשים וגירויים, ובכך שהם עסוקים בפרטים שאינם רלוונטיים לביצוע המשימה."
 
מתוך עמותת אור ירוק:
"לילדים אין את היכולת לקשר בין רעש מנוע הרכב והסכנה המתקרבת. הם פזיזים, לא צפויים ולא ניתן לצפות את התנהגותם. על המדינה להגביר את ההסברה והמודעות של הילדים לבטיחות בדרכים ובמיוחד בנושא חציית הכביש בצורה בטוחה".
 
מתוך האתר של מרכז רפואי "הדסה":

הליכה בטוחה לבית ספר - מגבלות הילדים בדרך:
 
"לילדים עד גיל 9 אין את היכולות להתמודד לבדם עם חציית הכביש. יש להכיר במגבלות הפיזיולוגיות והפסיכולוגיות האובייקטיביות המאפיינות ילדים צעירים, ומקשות עליהם בהתמודדות ובהשתלבות במרחב התנועה:
מאפיינים קוגניטיביים-התפתחותיים

זיכרון: כאשר הילד מתכוון לחצות את הכביש, והוא מסתכל לכל הכיוונים, ייתכן שהנתונים שיאסוף לצורך קבלת ההחלטה אם אפשר לחצות,יהיו לקויים בשל הקושי שלו במיקום הפרטים הרלוונטיים לזכירה ובאיסוף הנתונים הרלוונטיים.

מאפיינים גופניים פיזיולוגיים
שמיעה: לילדים רבים מתחת לגיל 7 יש רגישות שמיעתית נמוכה וקושי באיתור מקורות הקול. כמו כן דעתם של ילדים בגילים אלו מוסחת מקולות בלתי רלוונטיים למשימה העומדת בפניהם במידה רבה יותר ממבוגרים.

מאפיינים רגשיים
אימפולסיביות מול שליטה בדחפים: ילדים בגיל הרך מתקשים לשלוט בדחפים פתאומיים. שליטה זו היא הכרחית כאשר משתמשים בדרך. לעתים קרובות הילד מעריך את המצב בשלב הריצה לכביש (לעומת מבוגר שמעריך עוד לפני שמגיע לסף המדרכה). הילדים נוטים להתנהגות אימפולסיבית, ועל כן הם נוטים לחצייה בריצה ומסתמכים על זריזותם.

תחושת סיכון: לעתים ילדים מוגבלים ביכולת השמירה העצמית מחד,ובתפישת הסיכון מאידך. הילד לא מבין את משמעות הפגיעה, ואינו מבין את הסופיות של המוות.


 
השנה יצאה לאור המהדורה החמישית של ה DSM, "התנ"ך של הפסיכיאטריים", מדריך בינלאומי רישמי להפרעות נפשיות.
לפי המהדורה הקודמת, אין לאבחן ילדים מתחת לגיל 7 כבעלי הפרעת קשב וריכוז מכיוון שמתחת לגיל זה לא ניתן להבחין בוודאות בין חוסר בשלות של מערכות במוח לבין פגיעה נוירולוגית.
במהדורה הנוכחית, עלה גיל האבחנה ל12 (!), ועם זאת אנחנו כחברה ממשיכים להוריד את גיל האיבחונים וההתערבויות כל הזמן.
 
ילדים קטנים מתנהגים לעיתים קרובות באימפולסיביות. הם נמרצים, עירניים, סקרנים ונמשכים בקלות לגירויים חיצוניים. דבר זה הכרחי להתפתחותם התקנית, הן פיסית והן מנטלית ומשרת באופן מוחלט תהליכים של למידה משמעותית.
 
אז מה בעצם אנחנו רוצים?
מאיפה מגיע כל הלחץ הזה, כל הפחד הזה, ההרגל המגונה הזה להניח תווית על הילד ומכאן לנהל את חייו תחת אותה כותרת?
האם בגלל שסביב יש עוד שפע של ילדים "מאובחנים" זה משפר את ההתנהגות שלנו כלפי הילד, או את הרגשתו כלפי עצמו?
מבין מסת הילדים שמאובחנים כיום כבעלי הפרעת קשב וריכוז, ישנו אחוז נמוך מאוד הסובל מבעיה נוירולוגית אמיתית. ילדים אלו הם היחידים שניתן לשקול עבורם טיפול תרופתי, שלא מובטח שיעזור באופן משמעותי. אבל אלו נדירים.
רוב הילדים לא נולדים עם מומים נוירולוגיים.
רוב הילדים בריאים לחלוטין מבחינה פיסית.
חלקם פשוט לא הספיקו להבשיל מבחינה התפתחותית טרם ההפניה לאיבחון.
חלקם מושפעים מנסיבות חיים, איכות מערכות היחסים עם ההורים וחוסר בהתקשרויות בטוחות בינקות, ההכרחיות עבור תהליכי הבשלה ואינטגרציה במוח. תהליכים שניתן להפעיל מחדש בכל גיל. (ולא, אין מדובר במשפחות מצוקה).
 
לנו ההורים, המורים, המנהלת בבית הספר, זה ברור מאוד שלא ניתן לילד בן 6 או 7 לחצות את הכביש לבד.
זה מסכן את חייו, הוא הרי צעיר מידי. ילד קטן כל כך זקוק לליווי, להכוונה. זה התפקיד שלנו כמבוגרים להוביל אותו יד ביד בדרכים בטוחות עד שיהיה בוגר מספיק לעשות כך בעצמו.
 
מי יכול להסביר לי למה, למה כחברה אנו כושלים במילוי תפקיד זה בתהליכי התבגרותו של הילד?
למה אנחנו לא לוקחים על עצמנו את מלוא האחריות להתבגרותו והבשלתו של הילד, עד למצב בו הוא משתלב באופן טבעי במארג החיים המוטרף שבנינו סביבנו במהלך השנים האחרונות?
 
כן יש בי המון תסכול וכעס. יש בי המון המון עצב.
עצב על אותן משפחות, אותם הילדים ואותם ההורים שלא ניתנים להם הכלים האמיתיים להתמודד עם העומס והקושי שמביא איתו ילד קטן לחיים. הכלים להתמודד עם האינטנסיביות שמביאים איתם כמה ילדים במשפחה מקסימה ואוהבת אחת.
לרובם ניתן טיפול תרופתי, עוצמתי וכרוני להמשך חייהם.
טיפול שלא שואל אפילו שאלה אחת על מקור הקושי, ובטח שלא מטפל בו.
לכל היותר הוא נותן מענה רגעי לאיזשהו סמפטום. כל הורה לילד שנוטל ריטלין יודע שברגע שהתרופה נספגת בגוף, מתפוגגת לחלוטין השפעתה ואין לה כל יכולת טיפולית מתמשכת או מתקנת.
 
ילדים הם ניצוצות.
ניצוצות של אור, של אמת, של בריאות, של שמחה, של אנרגיה.
ניצוצות מאיתנו.
ניצוצות של חיים.
 
 
 
 
המאמר הבא: קשב, את מי הוא משרת?

יום חמישי, 26 בדצמבר 2013

סיכום כנס "אדם עולם" הראשון, הקהילה האנתרופוסופית בישראל.

סיכום כנס "אדם עולם" הראשון, הקהילה האנתרופוסופית בישראל.

הקדמה:
 
המפגש השנתי של הקהילה האנתרופוסופית בישראל, בסימן יוזמת שר החינוך לשילוב החינוך האנתרופוסופי בתוך מערכת החינוך הממלכתי, התקיים ביום שני, 16 בדצמבר, במוזיאון ארץ-ישראל בתל-אביב. השתתפו בו ד"ר גלעד גולדשמיט יו"ר הפורום הארצי לחינוך ולדורף בישראל, ד"ר מוטי לוי הרופא הראשי של כללית רפואה משלימה, דני אמן מייסד בית הספר להכשרת יועצים ביוגרפיים, ונועם שרון שהרצה על יזמות ואנתרופוסופיה ככוח משנה עולם.
הכנס הארצי, שלדברי המארגנים "שנים רבות ציפו לקיומו", מתקיים בעיצומו של מהלך שאותו מוביל שר החינוך שי פירון לשלב את החינוך האנתרופוסופי בתוך מערכת החינוך הממלכתי. יישום מהלך זה ישווה את תקציבי מוסדות החינוך האלטרנטיביים כגון החינוך האנתרופוסופי למוסדות חינוך רגילים, מה שיבטל את הצורך בגביית תשלומים גבוהים מההורים בחינוך האלטרנטיבי, דבר שינגיש למשפחות רבות את החינוך האנתרופוסופי.
 
האנתרופוסופיה היא דרך רוחנית שהתפתחה באירופה בתחילת המאה ה-20, ומייסדה רודולף שטיינר הגדיר אותה בתור "שביל של ידע שמפגיש בין הרוחני שבאדם לרוחני שבעולם". פירוש המילה "אנתרופוסופיה" הוא "חכמת האדם" (ביוונית), והידע האנתרופוסופי ניתן ליישום בתחומים שונים של הקיום האנושי: בחינוך, ברפואה, בתראפיה, בחקלאות, באמנות, בסדר החברתי, בכלכלה.
החינוך האנתרופוסופי קרוי גם חינוך ולדורף והוא היישום של תפיסת העולם האנתרופוסופית. כיום זהו זרם החינוך האלטרנטיבי הבולט בעולם, עם למעלה מ-1,000 בתי-ספר ברחבי העולם ו-22 בתי ספר בישראל. בפגישה שנערכה בין שר החינוך לנציגי החינוך האנתרופוסופי אמר השר כי הוא זקוק לעזרת החינוך האנתרופוסופי בהפיכת כל החינוך הממלכתי לייחודי.
 
רשמים מן הכנס:
 
כשהגעתי לרחבת המוזיאון, הופתעתי לגלות קהל של מאות אנשים שהגיעו להשתתף בכנס.
במקום היו דוכנים שמכרו מגוון של ספרים בנושאים אנתרופוסופיים וכן מוצרים נוספים.
את החסות העיקרית לכנס נתנה חברת וולדה, אשר הוקמה ע"י רודולף שטיינר (מייסד האנתרופוסופיה) בשנת 1921, והתמחותה בייצור מוצרים טבעיים ברוח אנתרופוסופית. זוהי החברה היחידה שנותרה בבעלות החברה האנתרופוסופית העולמית, ומצליחה לשגשג גם בימינו למרות התחרות הכלכלית הקשה שיש לה מצד חברות מסחריות מתחרות.
הכנס נפתח בשירה משותפת של שיר "הללויה", שבאופן מפתיע (אותי) נהניתי מאוד לשיר יחד עם כולם ואפילו תופפנו מעט על הגוף. האוירה הייתה קלילה וחמימה.
לאורך הכנס היו נואמים רבים שהרצו בנושאים מגוונים, אנתרופוסופיה כאורח חיים, רפואה, שיתופי פעולה חדשים לתנועה האנתרופוסופית, ו"העברת המנהיגות" של התנועה בארץ לדור הצעיר.
 
הנושא העיקרי שלשמו הגעתי לכנס היה החינוך האנתרופוסופי- חינוך וולדורף.
 
ד"ר גלעד גולדשמיט, המנהל הראשון של בית ספר וולדורף בהרדוף דיבר על עקרונות החינוך על פי התפיסה האנרופוסופית.
לדבריו, בהרבה גישות חינוכיות אלטרנטיביות משתמשים בססמא "הילד במרכז", אך מה המשמעות של המושג הזה בחינוך וולדורף?
ד"ר גולדשמיט מסביר שבניגוד לגישות אחרות, בהן שואלים את הילד לרצונותיו בכל שלב, בחינוך וולדורף המחנך לא שואל את הילד, אלא מסובב את החץ כלפי עצמו.
המחנך שואל את עצמו: איך אני יכול להפוך את עצמי לכלי שבאמצעותו תשתקף מהותו של הילד?
איך אני יכול לדעת מה הילד צריך? איך אני, כמחנך, עובר כל יום תהליך שבו אני מבין טוב יותר את צרכיו הרגעיים של הילד על מנת להתפתח?
מידת ההתפתחות של הילד תלויה במידת ההתפתחות של המבוגר, ולכן המורים כל הזמן לומדים ומתפתחים.
 
גולדשמיט מציין שבבתי הספר הקונבנציונליים מפתחים בעיקר חשיבה פסיכומטרית. זוהי החשיבה הכי פחות חשובה עבור הילד להמשך החיים.
לטענתו הילד איננו רק מכונה חושבת.
ישנם כוחות אחרים שפועלים בילד ועלינו לפתח אותם.
בחינוך וולדורף, התלמידים-
שרים
מציירים
רוקדים
 
במחקרים שונים, הפסיכולוגיה ההתפתחותית הסיקה שפיתוח מיומנויות אלו מביאות לתהליכי חשיבה איכותיים יותר.
 
מאז שהוקמו לראשונה בישראל בתי ספר אנתרופוסופיים, התבצעה התאמה של תכני הלימוד לתוכנית הלימודים המקומית, ועדיין נותרה עבודה רבה. נושאים כגון איך מלמדים תנ"ך מגן ועד י"ב?
איך ללמד שפה (עברית) לפי רעיונותיו של שטיינר? שאלות אלו עדיין בתהליכי עיבוד ויישום.
 
עקב אכילס של בתי ספר אנתרופוסופיים בישראל, הוא עלותם הגבוהה.
ד"ר גולדשמיט ציין שכמו כל זרם שאיננו חלק מהזרם המרכזי, בהתחלה העלויות גבוהות והנגישות מוגבלת. לטענתו, הגיע הזמן לשלב שני של התפתחות חינוך וולדורף בישראל והצורך להשפיע בצורה רחבה יותר על מערכת החינוך.
חלומם של מחנכים אנתרופוסופיים רבים הוא שאנחנו (בישראל) צריכים להגיע למצב שבו כל ילד וילדה ישירו. שכל ילד וילדה בכיתה ד' יציירו. (על פי האנתרו', לכל גיל יש פעילות מועדפת לפי שלבי ההתפתחות הטבעיים של הילד)
שכל מחנכת תפגוש את תלמידי כיתתה בכל בוקר, גם אם יש להם שיעור מקצועי עם מורה אחרת.

בגישה הזו אנחנו קצת דוחים את הלימוד השכלתני.
היום, נראה שיש הבנה והסכמה של מערכות החינוך השונות בנושא.
עד לאחרונה כיכבה האמונה שככל שנקדים את החינוך השכלתני, הילדים יהיו חכמים יותר. היום מבינים שהתהליך בדיוק הפוך.
האנתרופוסופיה מאמינה שהדבר שמניע את החשיבה הם כוחות החיים.
גם עומס טכנולוגי מפריע לכוחות החיים. בכל העולם ילדים נדחפים לעבר התבגרות מוקדמת, חשיבה אנליטית ונטולת רגש, וחוסר יצירתיות.

לסיכום הדיון בנושא ההתפתחויות בחינוך ולדורף בישראל, עדכן ד"ר גלעד גולדשמיט, שבשיחות של אנשי הקהילה האנתרופוסופית עם שר החינוך פירון, נראה שיש אפשרות ממשית  לקדם את חינוך וולדורף בישראל בשני אופנים עיקריים:

1) בתי ספר וולדורף, בעלויות נמוכות על מנת להנגיש את השיטה לכל ילד.
2) תנועה גדולה של גנים ובתי ספר "ברוח וולדורף", אשר יאמצו עקרונות מסויימים מתוך חינוך וולדורף (הערכה סבירה, ללא מבחנים ישירים וציונים, פעילות, גן ירק, תנועה, אומנות,פינת חי ועוד).

 
 
ומילה קטנה משלי:
 
יש דבר אחד, שנוגע עמוק בנפשי כשאני חושבת על ילדים שזוכים ללמוד בבית ספר אנתרופוסופי. כן, כן, זוכים.
בחינוך וולדורף המורה המחנכת מלווה את הילדים החל מכיתה א' ולאורך כל שנות הלימוד בעקביות. אין תחלופה.
לילד ולמורה ישנה אפשרות לבסס מערכת יחסים אינטימית ויציבה, מתוך הכרות עמוקה ורצופה.
הדבר החשוב ביותר עבור ילד, על מנת שיוכל להתבגר באופן בריא, שלב אחר שלב, היא התקשרות אמיתית עם המבוגרים שסביבו. התקשרות כזו מאפשרת לילד להרגע, להעביר את האחריות ליחסים למבוגר שלצידו באופן מוחלט (כמו שצריך להיות) ולהיות במנוחה. כשליבו ומוחו של ילד פנויים מאחריות ודאגות ליחסים המשמעותיים בחייו, הוא יכול להתפתח, להתבגר וללמוד בצורה מיטבית.
 

 

 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 

יום ראשון, 15 בדצמבר 2013

אם אני לא יכול להרגיש את ליבך, כנראה שאתה רחוק מידי
 

יום שבת, 14 בדצמבר 2013

נעים מאוד אני אורלי


הי לכולם :-)

שמי אורלי ניסן, מושבניקית ואמא לשני בנים ובת בני 6.5, 4 וכמעט שנתיים.
לפני שילדתי לראשונה לא ידעתי כמה אני לא ממש יודעת הרבה על ילדים, וכמה חלק נכבד מהתיאוריות שנראו לי מגניבות בתקופת טרום ההורות שלי הן היום פשוט גרועות בעיני.
מאז שנולד הבכור שלי, נולדו בי עוד צדדים, פתאום הרגשתי וגיליתי כמה חשוב בעיני שהילדים שלי יגדלו בסביבה בטוחה, אוהבת ומפרגנת. שהם יגדלו בטוחים וחופשיים בעולם, להיות אנשים בריאים ושמחים.
את הבכור הכנסתי בגיל שנה לגן, ואז הוצאתי אותו.
הייתי אומללה.
הרגשתי שנתתי למישהו אחר לגדל את הילד שלי וזה בלבל אותי מאוד.
מצד אחד רציתי להיות כמו כולן, להשקיע בקריירה, "להתפתח ברמה האישית", להתלבש יפה, לדבר מהר, למהר.
מצד שני, זה נראה לי פשוט לא הזמן.
רציתי לגדל את הילדים שלי בעצמי.
אין לי התנגדות מטורפת שיהיה מגדל בר"ג שנושא את שמי, זה פשוט נראה לי קצת פחות חשוב בזמן שיש לי ילדים קטנים בבית.
הרצון הזה גרם לי ללמוד המון, להעשיר את עצמי בלי סוף גם בלימוד עצמי וגם בהשכלה פורמלית.
גיליתי שאני חולה על נשים בהריון.
נעזרתי ברשת תמיכה שבניתי לעצמי מכל מקור שרק יכולתי.
היום אני מדריכת הכנה ללידה ודולה.
במקביל אני לומדת שנה שלישית ובתחילת הסטאג' של הדרכה וליווי להורים בגישת "הורות מקושרת", הורות רגישה, אינטואטיבית, יציבה ורכה.
אני לא ידעתי הרבה לפני שהייתי אמא.
לא היה מי שידריך אותי, יכוון, יעודד, יחזק.
לא היה מי שיכין אותי מראש לשינויים שההורות מביאה איתה, הייתי צריכה ללמוד לבד, לגבש דעה מתוך אוסף של קולות ורעיונות שליקטתי איפה שרק יכולתי.
עשיתי טעויות. בעיני טעויות לא פשוטות, שהלוואי והייתי יכולה להימנע מהן.
אני לא אומרת שאפשר או צריך להתכונן להורות כמו למבחן, פשוט שבעולם שלנו היום, אנחנו כמעט מתביישות להגיד שאנחנו אימהות. אין לנו לגיטימציה להקשיב לעצמנו, להוריד הילוך, להודות שקשה, שאנחנו זקוקות לזמן, שאנחנו רוצות להיות עם הילדים שלנו. שאנחנו לא רוצות (בד"כ) לחזור לעבודה אחרי שלושה חודשים ולתת למישהי אחרת לגדל לנו את התינוק. שיהפוך לילד. שיהפוך למתבגר. שמי מגדל אותו לעזעזאל?!
המטפלת? הגננת? הסייעת בצהרון? המורה העמוסה לעייפה? הסטודנט שבא לתת שיעורים פרטיים? מי?
אני החלטתי לגדל את הילדים שלי בעצמי.
השארתי אותם בבית עד גיל ארבע/שלוש (הם שונים ומתפתחים שונה), והיום הבכור שלי לומד בבית ספר הפתוח. הפיצקי איתי בבית.
יש אנשים שחושבים שאני רדיקלית, אבל אני לא, ממש לא.
אני אוהבת את הילדים שלי, אני רוצה שיפרחו, שישמחו, שיהנו, שיבחרו, שיקחו אחריות, שילמדו אחריות, שיחיו את החיים בלי להתכונן אלא תוך כדי.
בעיני, המטרה שלי כאמא היא לגדל ילדים בריאים, אופטימיים ועצמאיים.
לא משנה לי איך בדיוק הם יחליטו להגשים את עצמם.
אני פה, כדי לעזור להם לממש את מלוא הפוטנציאת האנושי הגלום בהם.
באהבה.

סיכום כנס "games for change" , "משחקים למען שינוי"

שלום הורים ואנשי חינוך יקרים.

לאחרונה השתתפתי בכנס מקצועי שמטרתו להציג שילובים טכנולוגיים מתקדמים בתהליך הלמידה ובמערכת החינוך.

הקדמה:

ב 3/2/2013 יום שלישי נערך במתחם יס פלנט הכנס הישראלי הראשון של עמותת "משחקים למען שינוי" באמצעות ארגון אינטרסקול ישראל.
מטרת הכנס היתה להקנות כלים מודרניים, הן טכנולוגיים והן תפיסתיים לקידום חינוך באמצעות משחקים דיגיטליים.
הכינוס המקצועי-חינוכי פנה לאנשי חינוך, טכנולוגיה ויזמות, אנשי תעשיית המשחקים ולכל המתעניין בחינוך וטכנולוגיה.

במקביל לכנס התקיים "פסטיבל המשחקים הדיגיטאליים" בו ניתן היה לצפות בפיתוחים החדשים ולהתנסות בהם.

רשמים מהכנס:


הדבר הראשון שהבחנתי בו כשהגעתי למתחם הכנס היה גילם הצעיר של חלק גדול מן המשתתפים. בד"כ כשאני מגיעה לסמינר בתחום החינוך, אני נתקלת בקהל מבוגר יותר אשר עמוס בתארים, אבל לא באנרגיה מתפרצת לשנות וליצור. הפעם, בנוסף לאלו בלטו בנוכחותם הרבה מאוד חבר'ה צעירים, סטארטאפיסטים וגיימרים אנרגטיים וערניים, אשר שינו לחלוטין את האווירה בסמינר לאורך כל היום. כולם היו נלהבים להציג ולהראות כיצד משחקים טכנולוגיים משתלבים באופן טבעי בתהליך הלמידה של הילדים בשנת 2013.

כיום תחום המשחקים הדיגיטליים הוא שוק שמגלגל כ 60 מיליארד דולר בשנה. אנשים מבלים כ407 מיליון שעות שבועיות במשחקים ברשת.

עלתה השאלה: האם גיימיפיקציה היא דבר חיובי? האם משחקים דיגיטליים תורמים לילדים שלנו?

המדיה הפופולארית טוענת שמשחקי מחשב אינם טובים. חשש מעליה באלימות, התפתחות חברתית/רגשית לקויה, השמנה וציונים נמוכים בביה"ס הן הטענות העיקריות כנגד התופעה.

בכל מחקר שנערך בנושא נמצא ששני דברים עיקריים משפיעים על תוצאותיו:

1)      מה הוא סוג התוכן אליו נחשף הילד.

2)      איזון, "דיאטת מדיה מאוזנת".

המטרה היום הייתה להראות כיצד סביבה דיגיטלית יכולה לתרום להוראה מעודכנת וטבעית (טבעית עבור "ילדים דיגיטליים", מונח שבו משתמש מרק פרנסקי לתאר ילדים שנולדו אחרי 1980).

משחקי מחשב מאפשרים:

1)      אינטראקציה עם ילדים אחרים.

2)      עבודה בצוות/און ליין

3)      עבודה רב גילאית

4)      יכולת להתמודד עם כישלון- תמיד אפשר לחזור על שלב במשחק עד שמצליחים.

5)      ניתן לחזור על שלב על מנת להתמחות בו ולהשיג ניקוד גבוה יותר (למידה מתוך הנע/אה)

6)      תמיד נשמר הניקוד הגבוה ביותר אליו הגיע הילד (משחקי מחשב לעולם לא עושים לילד "ממוצע")

משחק נחשב לצורת למידה גבוהה. מדוע המשחק כל כך חשוב ללמידה?

משחק הוא משמעותי עבור הילד (meaningful play""). בעלי חיים שלא משחקים לא יכולים להתפתח/לחיות/לשרוד. משחק הוא מעורב ופעיל. המיומנויות שנרכשות הן מוטוריקה, חשיבה, יצירתיות, התנסות בפתרון בעיות, הצלחה וכישלון במרחב מאפשר. הנאה אמנם נלוות למשחק את היא לא מטרתו. הלמידה, גם אם לא במודע היא המטרה העיקרית.

משחק מסחרי ממוצע מתרכז בעיקר בהנאה, אז כיצד ניתן לשלב ולתעל משחק מדף ללמידה?

גיימיפיקיישן בכיתה "its all about the game"

ד"ר חנן גזית, טוען שחלומו הגדול של כל מורה הוא שהתלמידים שלו יהיו בקנדי קראש של למידה. שהעניין והמוטיבציה של התלמידים יהיו כמו התמכרות.

דוגמא מצוינת למשחק למידה ממכר היא "code combat"  http://codecombat.com/#

בו לומדים המשחקים שפת תכנות שלמה באמצעות משחק מצוין.
ברשת עמ"ל משלבים משחקים של סנונית, ומשתמשים בשיטה של למידה רב תחומית: אין הפרדה לנושאים ותחומים כמו בבית הספר. הלמידה היא חווייתית, נעשה שימוש במדיות שונות - מחשבים, סלולר, וידאו, ג'י פי אס, קורא קוד ואפליקציות שונות כל זה נעשה בשני שלבי המשחק האחד וירטואלי והשני בשטח.
לדברי הגב' רונית אשכנזי מרשת עמ"ל, יצירתיות ועבודה בצוות אלו הם הכישורים הנדרשים במאה ה21. ללמוד צריך בכיף ולא ניתן ללמוד מתוך אונס. צריך "להאהיב" את הלימוד על הילדים. "האדם המשחק הוא האדם החושב של המאה ה21 ".



 שני חבר'ה ממש מגניבים הם גיא ורותם, בחור ובחורה מהמחלקה לטכנולוגיות למידה, המכון הטכנולוגי חולון. שני הגאונים האלו הציגו משחק סלולרי (אפליקציה) "חפש את המטמון" כפלטפורמה לפיתוח מיומנויות למידה מבוססות מקום (שווה בדיקה). המערכת מותאמת למערכות הפעלה אנדרואיד ו- iOS ומאפשרת יצירה של משחק חדש, ע"י הגדרת תחנות והגדרת משימות לכל תחנה.
כדי ליצור משחק חדש יש 
להכנס למערכת ולאחר רישום קצר להתחיל בבניית המשחק.

 משחק נחמד נוסף הוא "שמעון לא פרייר", הוצג ע"י מר רותם תמיר מתנועת דרור ישראל והוא משחק מחשב שמלמד בני נוער על זכויותיהם בעבודה.

עמותת סנונית הציגה את פורטל "על הגובה", ובו אתר סבבה, בו"ם בריאים ומאושרים, איפה הכסף?, חיים ברשת, שוקי שקשוקי, המסע ועוד משחקים מצוינים ותכנים מעניינים.
פורטל על הגובה http://kids.gov.il/


 מר דודי פלס, מסמינר הקיבוצים, נתן דוגמאות רבות לשיתוף של משחקי מדף מסחריים (cots) בזמן הלמידה בכיתה:

אחד הרעיונות שעניינו אותי במיוחד היה שילוב של משחקים דיגיטליים בתחום החינוך המיוחד.

באוניברסיטת בר אילן נערך מחקר מקיף בו נמצא הטאבלט ככלי תקשורת מצוין עבור ילדים מן הספקטרום האוטיסטי.


בתום ההרצאות הוזמנו המשתתפים בכנס לערוך סיור ב"פסטיבל המשחקים הדיגיטאליים" שהתקיים בקומה העליונה.

תמונות מהכנס