יום שני, 20 בינואר 2014

שבט באפריקה, בו יום ההולדת של התינוק נקבע לא על פי תאריך הולדתו / מאת ג'ורג' דיוויד

לפני 12 שנים ביקרתי עם בעלי באפריקה.
ארץ קסומה.....
הטבע, הריח, בעלי החיים האינסופיים והאנשים...
במאמר המצורף אני מזהה את שבט ההימבה, שגר בנמיביה. בילינו בחברתם מעט זמן, וזכינו לקחת איתנו הביתה כמה מזכרות שמקשטות את הסלון שלנו עד היום.




הנה שבט באפריקה, בו תאריך הלידה של הילד מחושב לא על פי התאריך בו נולד וגם לא מהתאריך בו האם התעברה, אלא מהיום בו הילד היה מחשבה בראשה של אמו.
כאשר אישה בשבט מחליטה שהיא רוצה ללדת תינוק, היא הולכת ויושבת תחת עץ, לבדה, ומאזינה עד אשר היא יכולה לשמוע את השיר של הילד שרוצה להיוולד. לאחר שהיא שמעה את השיר של הילד הזה, היא חוזרת אל הגבר שיהיה אבי הילד ומלמדת אותו את השיר. אז, כאשר הם עושים אהבה על מנת להרות את הילד באופן פיסי, בחלק מן הפעמים הם שרים את השיר של הילד כדרך להזמין אותו אל חייהם.



כאשר האם הרה עם התינוק, היא מלמדת את מיילדת השבט ואת זקנת השבט לשיר את השיר, כך שכאשר התינוק נולד זקנת השבט והאנשים שסביבה שרים לתינוק את השיר על מנת לקבל את פניו לעולם ואל השבט.

כאשר התינוק גדל, שאר חברי השבט לומדים את שירו של הילד. אם הילד נופל, או נפצע בברכו, מישהו ירים אותו וישיר לו את שירו המיוחד. גם אם הילד עושה משהו נפלא, או עובר דרך גיל ההתבגרות, כדרך לכבד אותו אנשי השבט ישירו את שירו או את שירה.

בשבט האפריקאי ישנו עוד אירוע שבו שרים לילד את שירו המיוחד.
אם בשלב כלשהו במהלך חייו האדם מבצע פשע או מעשה חריג הוא נקרא למרכז הכפר ואנשי הקהילה יוצרים מעגל מסביבו. אז הם שרים את שירו עבורו.



השבט מזהה שהתיקון עבור התנהגות לא חברתית הוא איננו עונש אלא אהבה, וההיזכרות בזהות העמוקה של האדם.
כאשר אתה מזהה את השיר הפרטי שלך, אין בך כל צורך או רצון לעשות משהו שיפגע במישהו אחר.
וכך זה נמשך לאורך חייהם.
בעת החתונה שירי הגבר והאישה נשמעים יחד.
ולבסוף, כאשר הילד הזה, שוכב במיטה, לקראת מותו, כל אנשי הכפר מכירים את שירו או את שירה, והם שרים - בפעם האחרונה - את השיר עבור האדם הזה.

אולי לא גדלת בשבט אפריקאי ששר עבורך את השיר המיוחד לך במעברים משמעותיים בחייך, אך החיים תמיד מזכירים לך מתי אתה מכוון עם עצמך ומתי אתה לא. כשאתה מרגיש טוב, מה שאתה עושה תואם את השיר שלך וכאשר אתה מרגיש איום כבר אין התאמה.
בסופו של דבר, על כולנו לגלות את השיר שלנו ולשיר אותו היטב.
אולי תחוש לרגע קט שאתה "מסלסל" מעט, אבל כך מרגישים כל הזמרים הגדולים.
רק המשך לשיר, ותמצא את דרכך הביתה.




יום שני, 6 בינואר 2014

מדוע תינוקות אפריקאיים לא בוכים? /ג'י קלייר קיי ניאלה

הקדמה קצרה:

עוד לפני מספר שנים, כשהייתי אימא צעירה לתינוק מתוק אחד, שמעתי ש"תינוקות אפריקאים לא בוכים".
נערכו על כך מספר עבודות ומחקרים, וקראתי את חלקם. 
והנה, הגיע לידי מאמר קצר, קל ופשוט מאוד, שכתבה אימא אפריקאית, שגדלה והתחנכה באנגליה, והיא בעלת תואר דוקטור אך יש לה גם סבתא שגרה בקניה. 
היא כותבת מהניסיון האישי שלה, אודות ההדרכה שקיבלה מסבתה, כיצד לטפל בביתה התינוקת שרק נולדה.


מדוע תינוקות אפריקאים לא בוכים?      

מאת: ג'י קלייר קיי ניאלה

נולדתי וגדלתי בקניה וקוט דלאוור.
מגיל 15 התגוררתי באנגליה.
למרות זאת, תמיד ידעתי שארצה לגדל את ילדי (היכן שלא יוולדו) בביתי שבקניה.
וכן, הנחתי שיהיו לי ילדים.
אני אישה אפריקאית מודרנית, עם שני תארים אקדמאים ודור רביעי לנשים עובדות-אך כשזה הגיע לילדים, אני אפריקאית טיפוסית. ההנחה הכללית נשארה כזו,  שאתה לא שלם בלעדיהם. ילדים הם ברכה שיהיה פשוט טירוף להתעלם ממנה. למעשה, השאלה כלל לא עלתה.
התחלתי את ההריון באנגליה. הדחף ללדת בבית (בקניה) היה כה חזק עד שמכרתי את המרפאה שלי, הקמתי עסק חדש ועברתי בית ומדינה תוך חמישה חודשים מהרגע בו גיליתי שאני בהריון.
עשיתי מה שרוב הנשים המצפות לתינוק באנגליה יעשו, קראתי ללא הפסקה: התינוקות שלנו ואנחנו, הורות ללא תנאים, כל ספר שנכתב ע"י ד"ר סירס- הרשימה נמשכת. (סבתי העירה מאוחר יותר שתינוקות לא קוראים ספרים ובאמת כל מה שהייתי צריכה לעשות היה לקרוא את התינוק שלי).
כל מה שקראתי סיפר שתינוקות אפריקאים בכו פחות מתינוקות אירופאים.
אתגר אותי לגלות מדוע.

כאשר חזרתי לקניה התבוננתי. חיפשתי אימהות ותינוקות והם היו בכל מקום, למרות שתינוקות מאוד צעירים ממוצא אפריקאי לרוב לא יוצאים מן הבית.
הדבר הראשון שהבחנתי בו, הוא שלמרות שכיחותם זה למעשה די קשה "לראות" תינוק קנייתי. לרוב הם עטופים לחלוטין לפני שיוצאים עימם או קושרים אותם לגוף אימותיהם (לעיתים לאבא). אפילו תינוקות גדולים יותר הנישאים על הגב מוגנים בנוסף באמצעות שמיכה גדולה.
יהיה לך מזל גדול אם תצליחי לראות גפה, שלא לדבר על עיניים או אף.                        
העיטוף הוא בסגנון שמדמה רחם.
התינוקות ממש מגולמים (כמו גולם) מהלחצים של העולם החיצון שאליו הם נכנסים.

ההבחנה הנוספת שלי הייתה תרבותית.
בבריטניה, זה היה מובן שתינוקות בוכים.
בקניה, ההפך הוא הנכון. ההבנה היא שתינוקות לא בוכים.
אם הם בוכים-משהו מאוד לא בסדר עבורם ומשהו חייב להיעשות על מנת לתקן זאת במידית. גיסתי האנגליה סיכמה זאת היטב: "אנשים כאן, היא אמרה, ממש לא אוהבים תינוקות בוכים, נכון?"
הכל הפך להרבה יותר הגיוני כאשר ילדתי וסבתי הגיעה מן הכפר לבקרנו.
כפי שקרה, התינוק שלי בכה די הרבה. עצבנית ועייפה, שכחתי כל מה שאי פעם קראתי ולעיתים אפילו הייתי מצטרפת לבכי. עבור סבתי זה היה פשוט: "ניוניו"! (הניקי אותה!) זו הייתה תשובתה לכל פיפס שהתינוקת צייצה.
היו פעמים שהיה זה חיתול רטוב, או שהנחתי אותה לשכב, או שהיה לה גרעפס. אך בעיקר היא רק רצתה להיות על השד - זה לא ממש שינה אם היא רצתה לאכול או רק הייתה נרגעת בשלווה. ממילא נשאתי אותה רוב הזמן על הגוף ובלילה היא ישנה איתנו במיטה כך שזו הייתה הרחבה טבעית של הטיפול בה. 
לפתע גיליתי את הסוד הלא-כל-כך-קשה של השקט המענג של תינוקות אפריקאים.
זו הייתה בסה"כ מערכת סימביוטית של סיפוק צרכים שדרשה השהייה מוחלטת של רעיונות אודות מה אמור לקרות וקבלה מוחלטת של מה בפועל קורה באותו הרגע.

השורה התחתונה הייתה שהתינוקת שלי ינקה הרבה, הרבה יותר מאשר קראתי עליו אי פעם ולפחות פי 5 (!) מטבלאות ההאכלה הקשוחות יותר שהכרתי וקראתי עליהן.
בערך בגיל ארבעה חודשים, הגיל שבו רוב האימהות המערביות מתחילות להציע לתינוקות שלהן מזון מוצק על פי המלצות של ארגוני בריאות, התינוקת שלי חזרה לדפוס הנקה שעתי כאילו היא נולדה הרגע, מה שהיה שוק מוחלט עבורי.
במהלך ארבעת החודשים האחרונים, משך הזמן בין ההנקות הלך וגדל לאט לאט. אפילו יכולתי לקבל מטופלים שלי בלי ששדי ינטפו חלב או שהמטפלת של ביתי תפריע לפגישה על מנת להודיע שביתי זקוקה להאכלה.
רוב האימהות בקבוצת האימהות-תינוקות אליה השתייכתי התחילו להציג לתינוקותיהן אורז (במטרה להגדיל את ההפסקות בין ההנקות) וכל המומחים המעורבים בחיי ילדינו-רופאי ילדים, אפילו דולות אמרו שזה בסדר ותקין. גם אימהות היו זקוקות למנוחה, עשינו עבודה מדהימה בעצם כך שהגענו עם התינוקות לגיל ארבעה חודשים על הנקה בלעדית והמומחים הבטיחו לנו שהתינוקות שלנו יהיו בסדר גמור. משהו לא צלצל לי נכון ואפילו שניסיתי, בחצי לב, לשלב פאופאו (מזון גמילה מסורתי מקניה) עם תוספות חלב אם והצעתי זאת לביתי, היא לא הייתה מוכנה לאכול מזה.
אז התקשרתי שוב לסבתי.
היא צחקה ושאלה אם שוב חזרתי לקרוא ספרים. בעדינות היא הסבירה כיצד הנקה היא כל דבר מלבד קבועה וצפויה. "היא תאמר לך מתי היא מוכנה לאכול מוצקים, וכך יעשה גם הגוף שלה".
ומה אעשה עד אז? הייתי להוטה לדעת.
"תמשיכי לעשות מה שעשית עד כה, ניוניו רגיל" (הנקה). וכך חיי האטו שוב והייתה לי תחושה כאילו אנו עומדות במקום.
בעת שרבות מבנות גילי התפעלו כיצד תינוקותיהן ישנים פרקי זמן ארוכים יותר, כעת כשהציגו להם אורז לתינוקות ואפילו התחילו להתעניין במזונות נוספים, אני המשכתי להתעורר כל שעה או שעתיים עם התינוקת שלי, והסברתי למטופלי שהחזרה לעבודה כנראה לא תתרחש כפי שתכננתי בהתחלה.

במהרה הבחנתי שללא משים הפכתי לתומכת בלתי רשמית לאימהות עירוניות אחרות.
הטלפון שלי צלצל לעתים קרובות, ופעמים רבות בזמן שהאכלתי את התינוקת שלי שמעתי את עצמי הוגה את המילים "כן רק המשיכי להניק אותו/אותה. כן, גם אם הרגע האכלת אותו/ה. כן, יתכן ולא ממש תצליחי לצאת מהפיג'מה שלך היום. כן, את עדיין צריכה לשתות ולאכול כמו סוס. לא, עכשיו אולי זה לא בדיוק הזמן לשקול חזרה לעבודה אם את יכולה להרשות לעצמך שלא לעשות כך". ולבסוף, הבטחתי לאימהות "זה ילך ויהיה יותר קל". הייתי חייבת פשוט לסמוך על המשפט האחרון מכיוון שזה לא הפך לקל יותר עבורי. עדיין. 

בערך שבוע לפני שלביתי מלאו חמישה חודשים, נסענו לאנגליה לחתונה, לפגוש משפחה וחברים.
בגלל שהיו לי מעט מאוד מחויבויות אחרות, שמרתי בקלות על תדירות ההאכלות שלה.
למרות המבטים המוטרדים של אורחים זרים רבים בעת שהאכלתי את ביתי במגוון של מקומות ציבוריים, (רוב חדרי ההנקה הייעודיים היו בתוך חדרי שירותים שפשוט לא יכולתי להביא את עצמי להשתמש בהם) פשוט המשכנו בשלנו. 
בחתונה, האנשים שהסבו איתנו לשולחן ציינו בקול: " היא תינוקת כל כך קלה- למרות שהיא יונקת די הרבה". אני שמרתי על שתיקה. עוד אישה העירה: " למרות שקראתי במקום כלשהו שתינוקות אפריקאים לא בוכים הרבה". לא יכולתי שלא לצחוק.

החכמה העדינה של סבתי:

1. הציעי את השד בכל פעם שהתינוק שלך מוטרד ממשהו- אפילו אם ממש ברגע זה סיימת להאכיל אותו.

2. שינה משותפת. פעמים רבות את יכולה להאכיל את התינוק שלך לפני שהוא ער לחלוטין, מה שיאפשר לו לחזור ולהירדם בקלות ויאפשר לך יותר שעות מנוחה.

3. תמיד קחי עימך בקבוק של מים חמימים למיטה בלילה בכדי שלא תתייבשי וגם תסייעי לחלב להמשיך ולזרום בקלות.

4. הפכי את ההנקה להעדפה שלך, (במיוחד במהלך קפיצות גדילה), וריתמי את כל הסובבים אותך לעשות ככל שהם יכולים עבורך. יש מעט מאוד דברים שלא יכולים להמתין.

קראי את התינוק שלך, לא ספרים. הנקה היא לא צפויה ויציבה - היא עולה ויורדת ומסתובבת אפילו במעגלים. את היא המומחית אודות הצרכים של התינוק שלך. 



ד"ר גי קלייר קי ניאלה היא אמא, סופרת ואוסטאופתית הנהנית לחקור את ההבדלים שלמרבה המזל עדיין קיימים בין תרבויות שונות סביב העולם.  היא נולדה וגדלה בקניה, קוט דלוויאר ואנגליה. היא עבדה וגרה בשלושת המדינות וביקרה לפחות במדינה חדשה אחת בכל שנה מאז שהיתה בת 12. המלוות המועדפות עליה שטיוליה הן אימה וביתהשסיפוריהן והתעניינותן באחרים מביאים אותה לעסוק בנושאים בעולם בדרך שלעולם לא היתה מדמיינת. 

קישור למאמרhttp://www.drmomma.org/2010/09/why-african-babies-dont-cry.html