רק כמה שורות/ קשב וריכוז
אורלי ניסןבשנים האחרונות יש אופנה חדשה באויר- הפרעות קשב וריכוז, לרוב משולבות עם הפרעת היפראקטיביות.
תקחו רגע לחשוב על זה- מאיפה זה צץ?
אתם זוכרים, פעם היינו מחייכים לעבר ילדים שמתנהגים כמו ילדים. כשילד היה עושה מעשה קונדס, היינו אומרים בתרעומת "הוא כזה שובב". ילד שבגיל 6 הצעיר לא אהב לשבת יום שלם על ספסל הלימודים היינו אומרים בחיבה שיש לו קצת "קוצים בישבן" ומיד מוסיפים, שטויות, הוא תיכף יגדל.
לפני כמה ימים בזמן שצפיתי בהרצאה מעניינת על התפתחות ילדים היכתה בי מחשבה - לפני כל חג שמתקרב, או חופש גדול אנחנו מופגזים ע"י אמצעי התקשורת באזהרות והוראות לחציית כביש נכונה ובטוחה ע"י ילדים.
כולנו יודעים- ילד עד גיל 9 לא חוצה את הכביש לבד.
ההגיון הפשוט שמסתתר מאחורי האזהרה הזו ברור לכולנו בצורה אינטואטיבית, כולנו יודעים כיצד ילדים עשויים להתנהג ובשום אופן לא נסכן את בריאותם וחייהם.
על מנת לחדד את ההבנה, הבאתי מספר ציטוטים ממקורות רשמיים המסבירים לנו מדוע, בעצם, אין לצפות מילד לפני גיל 9 להתמודד עם חציית כביש בכוחות עצמו בהצלחה (על מנת לא להעמיס ציטטתי רק את הנקודות הרלוונטיות לנושא):
מתוך אתר ארגון בטרם:
"על מנת לפתח בקרב הילדים את המיומנויות הנדרשות בחציית כביש עלינו להכיר במגבלות הפיזיולוגיות והפסיכולוגיות האובייקטיביות המאפיינות ילדים צעירים, ומקשות עליהם בהתמודדות ובהשתלבות במרחב התנועה.
קשב: יכולת הקשב של ילדים בכלל, ושל ילדים מתחת לגיל 5 בפרט, מוגבלת. הדבר מתאפיין בכך שהילדים מוסחים בקלות מרעשים וגירויים, ובכך שהם עסוקים בפרטים שאינם רלוונטיים לביצוע המשימה."
מתוך עמותת אור ירוק:
"לילדים אין את היכולת לקשר בין רעש מנוע הרכב והסכנה המתקרבת. הם פזיזים, לא צפויים ולא ניתן לצפות את התנהגותם. על המדינה להגביר את ההסברה והמודעות של הילדים לבטיחות בדרכים ובמיוחד בנושא חציית הכביש בצורה בטוחה".
מתוך האתר של מרכז רפואי "הדסה":
הליכה בטוחה לבית ספר - מגבלות הילדים בדרך:
"לילדים עד גיל 9 אין את היכולות להתמודד לבדם עם חציית הכביש. יש להכיר במגבלות הפיזיולוגיות והפסיכולוגיות האובייקטיביות המאפיינות ילדים צעירים, ומקשות עליהם בהתמודדות ובהשתלבות במרחב התנועה:
זיכרון: כאשר הילד מתכוון לחצות את הכביש, והוא מסתכל לכל הכיוונים, ייתכן שהנתונים שיאסוף לצורך קבלת ההחלטה אם אפשר לחצות,יהיו לקויים בשל הקושי שלו במיקום הפרטים הרלוונטיים לזכירה ובאיסוף הנתונים הרלוונטיים.
מאפיינים גופניים פיזיולוגיים
שמיעה: לילדים רבים מתחת לגיל 7 יש רגישות שמיעתית נמוכה וקושי באיתור מקורות הקול. כמו כן דעתם של ילדים בגילים אלו מוסחת מקולות בלתי רלוונטיים למשימה העומדת בפניהם במידה רבה יותר ממבוגרים.
מאפיינים רגשיים
אימפולסיביות מול שליטה בדחפים: ילדים בגיל הרך מתקשים לשלוט בדחפים פתאומיים. שליטה זו היא הכרחית כאשר משתמשים בדרך. לעתים קרובות הילד מעריך את המצב בשלב הריצה לכביש (לעומת מבוגר שמעריך עוד לפני שמגיע לסף המדרכה). הילדים נוטים להתנהגות אימפולסיבית, ועל כן הם נוטים לחצייה בריצה ומסתמכים על זריזותם.
השנה יצאה לאור המהדורה החמישית של ה DSM, "התנ"ך של הפסיכיאטריים", מדריך בינלאומי רישמי להפרעות נפשיות.
לפי המהדורה הקודמת, אין לאבחן ילדים מתחת לגיל 7 כבעלי הפרעת קשב וריכוז מכיוון שמתחת לגיל זה לא ניתן להבחין בוודאות בין חוסר בשלות של מערכות במוח לבין פגיעה נוירולוגית.
במהדורה הנוכחית, עלה גיל האבחנה ל12 (!), ועם זאת אנחנו כחברה ממשיכים להוריד את גיל האיבחונים וההתערבויות כל הזמן.
ילדים קטנים מתנהגים לעיתים קרובות באימפולסיביות. הם נמרצים, עירניים, סקרנים ונמשכים בקלות לגירויים חיצוניים. דבר זה הכרחי להתפתחותם התקנית, הן פיסית והן מנטלית ומשרת באופן מוחלט תהליכים של למידה משמעותית.
אז מה בעצם אנחנו רוצים?
מאיפה מגיע כל הלחץ הזה, כל הפחד הזה, ההרגל המגונה הזה להניח תווית על הילד ומכאן לנהל את חייו תחת אותה כותרת?
האם בגלל שסביב יש עוד שפע של ילדים "מאובחנים" זה משפר את ההתנהגות שלנו כלפי הילד, או את הרגשתו כלפי עצמו?
מבין מסת הילדים שמאובחנים כיום כבעלי הפרעת קשב וריכוז, ישנו אחוז נמוך מאוד הסובל מבעיה נוירולוגית אמיתית. ילדים אלו הם היחידים שניתן לשקול עבורם טיפול תרופתי, שלא מובטח שיעזור באופן משמעותי. אבל אלו נדירים.
רוב הילדים לא נולדים עם מומים נוירולוגיים.
רוב הילדים בריאים לחלוטין מבחינה פיסית.
חלקם פשוט לא הספיקו להבשיל מבחינה התפתחותית טרם ההפניה לאיבחון.
חלקם מושפעים מנסיבות חיים, איכות מערכות היחסים עם ההורים וחוסר בהתקשרויות בטוחות בינקות, ההכרחיות עבור תהליכי הבשלה ואינטגרציה במוח. תהליכים שניתן להפעיל מחדש בכל גיל. (ולא, אין מדובר במשפחות מצוקה).
לנו ההורים, המורים, המנהלת בבית הספר, זה ברור מאוד שלא ניתן לילד בן 6 או 7 לחצות את הכביש לבד.
זה מסכן את חייו, הוא הרי צעיר מידי. ילד קטן כל כך זקוק לליווי, להכוונה. זה התפקיד שלנו כמבוגרים להוביל אותו יד ביד בדרכים בטוחות עד שיהיה בוגר מספיק לעשות כך בעצמו.
מי יכול להסביר לי למה, למה כחברה אנו כושלים במילוי תפקיד זה בתהליכי התבגרותו של הילד?
למה אנחנו לא לוקחים על עצמנו את מלוא האחריות להתבגרותו והבשלתו של הילד, עד למצב בו הוא משתלב באופן טבעי במארג החיים המוטרף שבנינו סביבנו במהלך השנים האחרונות?
כן יש בי המון תסכול וכעס. יש בי המון המון עצב.
עצב על אותן משפחות, אותם הילדים ואותם ההורים שלא ניתנים להם הכלים האמיתיים להתמודד עם העומס והקושי שמביא איתו ילד קטן לחיים. הכלים להתמודד עם האינטנסיביות שמביאים איתם כמה ילדים במשפחה מקסימה ואוהבת אחת.
לרובם ניתן טיפול תרופתי, עוצמתי וכרוני להמשך חייהם.
טיפול שלא שואל אפילו שאלה אחת על מקור הקושי, ובטח שלא מטפל בו.
לכל היותר הוא נותן מענה רגעי לאיזשהו סמפטום. כל הורה לילד שנוטל ריטלין יודע שברגע שהתרופה נספגת בגוף, מתפוגגת לחלוטין השפעתה ואין לה כל יכולת טיפולית מתמשכת או מתקנת.
ילדים הם ניצוצות.
ניצוצות של אור, של אמת, של בריאות, של שמחה, של אנרגיה.
ניצוצות מאיתנו.
ניצוצות של חיים.
המאמר הבא: קשב, את מי הוא משרת?
